הגב שלי נצמד למשטח הפלדה וגלש לאיטו עד לתחתית. ישבתי על הרצפה, בוערת כולי מזעם ומעלבון. הלוואי שתמונת החתונה נפלה מהקיר והתנפצה – כל כך סימבולי לנישואים האלה. הגוף שלי חלש וחסר כוחות, הנשימה כבדה, והמחשבות מתרוצצות ולא נותנות לי מנוחה. עצמתי חזק את עיניי והתפללתי שכל זה רק חלום. שבעוד רגע אצבוט את עצמי ואתעורר.
אבל אני לא מתעוררת, כי זה לא חלום. הדקות עוברות והמציאות מכה בי. אני מתחילה למלמל לעצמי הוראות ומקווה מאוד שאחד השכנים לא יופיע ויתהה למה יש אישה שיושבת על רצפה וממלמלת לעצמה. אבל אני חייבת לנסות לנהל את הסיטואציה רגע לפני שהכול סוגר עליי.
או־קיי, יעל, הכול בסדר. את הולכת לעבור תקופה קשה, מי לא עובר תקופות קשות? זה זמני וזה יעבור ואת תעמדי בזה. עצמתי את העיניים ולקחתי נשימה עמוקה של מי שצולל אל תוך מים עמוקים. דמיינתי גל גדול חולף מעליי. עוד מעט הסערה שמתחוללת תחלוף, ואני אוכל לשחות לחוף מבטחים.
אני אוהבת את הביטוי הזה, חוף מבטחים. מתוך הדהוד הצעקות שלי, שעדיין תלויות באוויר, צומחת בי האמונה. היא מחזקת אותי שלשם פניי מועדות, אל חוף מבטחים. שמגיע לי להיות מאושרת ושיום אחד זה יקרה.
גל האמונה הזה נתן לי בדיוק את פרץ הכוח שהייתי צריכה כדי להקים את עצמי מהדלת הארורה שמעברה השני עמד רני. גררתי את עצמי לכיוון המעלית כשאני מנגבת את פניי מהדמעות, אפילו לא שמתי לב שבכיתי.
למרות הכוח שהצלחתי לגייס, כל צעד שעשיתי הכאיב לי בגוף והרחיב את הסדק שנפער לי בנשמה. היה לי רע. כל כך רע. כל הדיבורים על כך שמגיע לי להיות מאושרת ושזו הזדמנות להתחלה חדשה נשארו בראש שלי, אבל לא הגיעו אל הלב. חבל שאין טכנאי שמסנכרן את המערכות האלה, כמו זה שהגיע לסנכרן בין המערכת של הקולנוע לטלוויזיה.
אחרי שירדתי לקומת הכניסה, יצאתי מהמעלית והתחלתי לחפש באצבעות רועדות את נעמה ברשימת אנשי הקשר שלי. השניות עד למענה היו ארוכות מדי, עד לרגע שבו החליף קולה המיוחל את צליל החיוג המעצבן.
"נעמה", ניסיתי לייצב את הקול שלי כשהיא ענתה, "אני בדרך אלייך. החלום שחלמתי התגשם".
נעמה הבינה מייד למה התכוונתי.
בדיוק שבועיים לפני כן סיפרתי לה על חלום שחלמתי ולא עזב אותי. חלמתי שאני נכנסת לחדר השינה שלנו ומוצאת שם את רני עם המזכירה שלו. מרוב ההלם התעוררתי. המחשבה שדבר כזה יקרה הצחיקה אותי כל כך, עד שסיפרתי לרני על החלום ברגע שראיתי אותו. על איך מכל הנשים בעולם תת־המודע שלי זימן דווקא את המזכירה שלו, הכי סרט קומדיה מטופש – תת־המודע שלי לא יכול היה להיות יצירתי יותר?
"מה יש לך? נגמר לך כבר על מה לחלום?" הוא גיחך בתגובה.
זאת הפכה להיות התגובה הקבועה שלו. הגיחוך הזה. כמו הפעם שבה התפלאתי כשנסע בשישי בבוקר עד לרמת השרון כדי להביא אוכל מוכן למרות שיש אחלה מקום לא רחוק מכאן.
"מה יש ברמת השרון שאין כאן, רני? מה כל כך מיוחד שאתה הולך לחפש אוכל דווקא שם?" שאלתי, והוא גיחך. הגיחוך שאומר לי שהגזמתי. הגיחוך שמסמן לי שאני צריכה להירגע ומהר, כי אני יוצאת פרנואידית עם קבלות. כזו שצריכה ללכת לטיפול לפני שהיא הורסת את מה שיש לנו. ומה בכלל יש לנו, רני? אני שונאת אותך! אני שונאת את הגיחוך הזה שלך, בכלל אני שונאת כשאתה צוחק! אמן שלא תצחק יותר לעולם!
הרחוב של נעמה היה שקט, כיאה לשעת בוקר מאוחרת. מצאתי חנייה בקלות והודיתי לאלוהים שהצלחתי להחזיק את הדמעות כדי לראות לאן אני נוסעת.
כשהגעתי לקומה שלה, הלכתי במהירות לדלת והתחלתי לדפוק, כמעט בפניקה. נעמה פתחה את הדלת ונכנסתי כמו סופת הוריקן אל תוך הסלון שלה.
"הרתחתי מים", היא אמרה וניגשה למטבח כדי להוציא שני ספלים מארון העץ. אהבתי את השיפוץ בדירה של נעמה, עם הצבעים הבהירים והריהוט המינימלי, אבל עכשיו שום דבר מאלה לא עניין אותי. רק דבר אחד העסיק אותי כל הדרך לכאן, ולפי המבט החושש שהיא נתנה בי, היא ידעה בדיוק מה זה.
הבעל. אני רוצה נקמה.
"נעמה, מה מספר הטלפון שלו?" שאלתי לבסוף, צופה בה קופאת במקומה. "אני מספרת לו את הכול! עכשיו!" כמעט צעקתי את זה ונזרקתי על הספה שלה. היא לא רואה כמה זה נדרש? איך היא לא הציעה את זה בעצמה? נעמה יכלה בקלות להשיג לי את מספר הטלפון של בעלה של המזכירה, כי הוא עבד עם שי, בעלה.
"אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב", היא אמרה בשקט והניחה על השולחן הנמוך מולי את ספל הקפה. העובדה שהיא מסרבת לשתף איתי פעולה לא הפתיעה אותי. נעמה ואני היינו דומות מאוד בהרבה מובנים, אבל גם כל כך שונות. לדוגמה, אני הייתי מייד משיגה עבורה את המספר, בלי שהיא בכלל הייתה צריכה לבקש.
"יעל", היא ניסתה להרגיע אותי, יושבת מולי, "זה לא נכון בשבילך. זה לא מה שאת צריכה, אל תתעסקי בזה עכשיו. בואי נתמקד בך ובמה שאת צריכה כרגע בשביל לעזור לעצמך". היא הסתכלה לי בעיניים ונשמה באיטיות, כאילו מקווה שאחקה אותה. ממש לא היה לי חשק לפסיכולוגיה בשקל, לא עכשיו.
"נעמה, מה יש לך?" הרמתי את הקול כדי להראות לה שאני ממש לא מתכוונת להירגע, לא בלי המספר הזה. "את איתי או לא? אני מתכוונת להרוס לה את החיים! לה ולו! ואני מתחילה איתה", הטחתי בכעס. "אם את רוצה להמשיך להיות חברה שלי – אם את רוצה להראות לי שאת חברה שלי עכשיו – את תיתני לי את מספר הטלפון שלו! מגיע גם לו לדעת! מגיע גם לה שייהרסו לה החיים!"
אחרי הנאום הקטן שלי נעמה נשברה. היא התחילה להתעסק בטלפון שלה, ובתוך כמה רגעים שלחה אליי פרטי איש קשר שחילצה כנראה בסימוסים מבעלה.
"תעשי מה שאת רוצה, אבל שתדעי שאני חושבת שאת טועה ואני לא מגבה אותך בזה", אמרה כשסיימה.
אני בשוק, היא חושבת שאני טועה? עוד תגובה צפויה.
התעלמתי מכל מה שאמרה ולחצתי על כפתור החיוג. צליל החיוג נשמע והגוף שלי רעד. בכל שנייה שעברה הלב שלי קיבל עוד זריקת אדרנלין והתחלתי לחזור בראש על מה שאני הולכת להגיד לו.
בסתר ליבי עדיין קיוויתי שאני נמצאת עכשיו בתוך חלום שהולך ומסתעף לו, ותכף אתעורר. רני יגחך ואני אצחק ונראה משהו מטופש בטלוויזיה. אבל אף אחד ושום דבר לא העירו אותי.
השניות חלפו והטלפון המשיך לצלצל, ללא מענה.
הוא הזהיר אותה, השקרן הזה! הוא הכין אותה כדי שתרחיק את הטלפון מבעלה!
זה לא מייאש אותי. להפך. יצר הנקמה שלי רק הולך וגדל. אני לא אוותר.
הוא בחר בה ואני בחרתי בנקמה.
אני לבד במערכה הזאת.
בתוך הלהבות.
הוא לא יהרוס אותי ויצא מזה שלם.
זה הסוף שלו וגם שלה!
וגם שלנו.
סגור
